​"שומרי החומות" – תובנות

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"

חמאס והטרור האסלאמי הבינלאומי

1. אף מדינה ערבית לא הושיטה יד – צבאית, מדינית או פיננסית – לחמאס, שהוא בן-טיפוחים של איראן (השואפת להשתלט על המזרח התיכון), ענף של "האחים המוסלמים" (הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים והקמת ישות אסלאמית עולמית) ונתמך של תורכיה (השואפת לשקם את האימפריה העותומנית). שלושתם מהווים איום ברור ומיידי לקיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים כמו מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.

2. איראן ו"האחים המוסלמים" הם מוקדי הפצה של טרור איסלאמי, סמים וטכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ברחבי העולם. הם מאיימים על הפקה ואספקה סדירים של נפט, על הסחר בין אסיה ואירופה (העובר דרך מיצרי באב אל מנדב) ועל ביטחון הפנים במפרץ הפרסי, המזרח התיכון, מרכז אסיה, קרן אפריקה, צפון אפריקה, אירופה, ואמריקה הלטינית.

3. מאבק ישראל בטרור הערבי/אסלאמי מגביל את כושר התמרון של איראן ו"האחים המוסלמים", ולכן מוריד את סף האיום על המשטרים הערביים המתונים-יחסית, ותורם לאינטרס הביטחוני  של הדמוקרטיות המערביות ומאבקן בטרור האסלאמי.

מדינות ערב והסוגייה הפלסטינית

4. מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא שוקלות להינתק מהסכמי השלום עם ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית. יחד עם סעודיה הן ממשיכות בקשרי הביטחון והמסחר עם ישראל. הן עקפו את הסוגיה הפלסטינית כדי לחתום על הסכמי השלום, ומעריכות שהקמת מדינה פלסטינית תחריף את האיום על יציבותן ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון.

4. בניגוד למלל הערבי הפרו-פלסטיני (הכובש את כותרות התקשורת), המעש הערבי אינו כולל סיוע צבאי, מדיני או כספי משמעותי לחמאס או לרשות הפלסטינית, כפי היה גם בשלושת המלחמות הקודמות ישראל-חמאס, שתי האינתיפאדות ו"מלחמת שלום הגליל".

5. מדינות ערב אינן מניחות לסוגיה הפלסטינית לגרור אותן למלחמה בישראל, ולכן המלחמות בין מדינות ערב לישראל – ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים 1973 – לא פרצו עקב העניין הפלסטיני. לדוגמא, עם תום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את השומרון, יהודה ורצועת עזה, אך לא הפקידו את האזורים בידי הפלסטינים, ואף אסרו לקיים פעילות פוליטית פלסטינית (עיראק העבירה את השומרון לירדן).

6. היעדר תמיכה ערבית מעשית במלחמות חמאס (ואש"פ) בישראל מלמד על התייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות וטרור בינערביים שהיכו במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970-1968), לבנון (1983-1970) וכווית (סיוע אש"פ לפלישת עיראק באוגוסט 1990).

בניגוד למדינאות המערבית, המדינאות הערבית מאופיינת בזיכרון היסטורי ארוך (לדוגמא, מלחמות סונים-שיעים נמשכות מהמאה ה-7). לכן, הטרור וכפיות-התודה הפלסטינים אינם נשכחים ואינם נסלחים.

שורש הטרור הפלסטיני

7. תפישת העולם המערבית רואה במלחמות בין ישראל לפלסטינים סוגייה מדינית וטריטוריאלית, ומתייחסת לטרור הפלסטיני והאיסלאמי כאילו היו מונחי-יאוש מדיני, כלכלי וחברתי. 

אבל, הטרור הפלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) אינו מונחה פשרה טריטוריאלית או יאוש, אלא מונחה חזון דתי ולאומני, ומכאן הקריאות לשחזר את הטבח שביצע מוחמד ביהודי חצי האי ערב במאה ה-7 הנשמעות במהומות ערביי יו"ש, עזה ו"הקו הירוק"; הקריאות לשחרר את יפו, לוד, רמלה ועכו ("כיבוש 1948"); והציון השנתי של "הנקבא" ("הקטסטרופה") ביום הקמת המדינה היהודית.

קיומה של ריבונות יהודית ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מנוגד לעקרונות האסלאם, המחלק את העולם ל"בית האסלאם" ולמדינות שעדין לא קיבלו את האסלאם – שהיא לכאורה הדת הלגיטית היחידה – אך יאלצו לקבל (בהשלמה או במלחמה) את האסלאם כדת הלגיטימית היחידה.

8. מלחמת הטרור הפלסטיני בישראל אינה על גודלה – אלא קיומה – של המדינה היהודית, ללא קשר למדיניות ישראל. לדוגמא, ויתורים דרמטים של ישראל ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות) הם שהביאו לגלי טרור חסרי-תקדים.

כמו כן, אש"פ ופתח' בהנהגת מחמוד עבאס – שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית – הוקמו ב- 1964 ו-1959, כדי "לשחרר" "השטחים הכבושים" ב"קו הירוק", כפי שמתועד בספרי הלימוד של מערכת החינוך וההסתה השיטתית במסגדים של הרשות הפלסטינית.

9. הטרור הפלסטיני פרץ ב-1886 (פתח תקווה), יפו (1908) וביתר שאת ב- 1920 (ירושלים, צמח ואצבע הגליל) ו-1929 (ירושלים, צפת וחברון).

10. הטרור הפלסטיני הוא ענף של הטרור הערבי/אסלאמי המושרש במזרח התיכון מהמאה ה-7, כאשר שלושה מארבעת הח'ליפים, יורשי מוחמד, נרצחו. רוב מכריע של קורבנות הטרור הערבי/אסלאמי הם ערבים/מוסלמים. האם יש מקום להערכה ש"כופרים" יהודים או נוצרים יזכו ליחס מתון יותר מזה המוענק ל"מאמינים"?!

11. אין סימטריה-מוסרית בין ישות טרור (חינוכית ומבצעית) לבין דמוקרטיה מערבית מתגוננת. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המקריבה את אזרחיה (ועיתונאים זרים) על מזבח המגן האנושי לבין ישות דמוקרטית המקריבה את גורם ההפתעה על מזבח עיקרון אי הפגיעה בחפים מפשע. אין סימטריה מוסרית בין ישות טרור המתמקדת בכוונה-תחילה ובשיטתיות בפגיעה באוכלוסייה אזרחית לבין ישות דמוקרטית המנסה בכוונה-תחילה ובשיטתיות לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית.

12. תנאי להצלחת המאבק בטרור הערבי/אסלאמי הוא שדרוג כח ההרתעה (מעבר מתגובה למלחמת-מנע) והכרה במציאות המזרח התיכון האלים, הבלתי צפוי, הבוגדני ועתיר הטרור נגד "מאמינים" ו"כופרים" כאחד. במקביל, יש להימנע מפייסנות ומאשליה שהמזרח התיכון נכון להטמיע ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, כיבוד הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה.